הישרדות הגחליליות

הישרדות הגחליליות

תערוכה זוגית: רותי אגסי ואתי שוורץ

אוצרת: גבי המבורג-פימה

התערוכה "הישרדות הגחליליות" פורשׂת בעדינות וברגש דיאלוג גחלילי חרישי בין שתי אמניות שהצילום הוא שפת שיחתן והמצלמה היא אפוד מגן עבורן. אופן ההתבוננות שלהן על הדימוי ועל העולם הוא נקודת החיבור ביניהן, הן רואות אותם כ"מופע חד פעמי, יקר ערך, ועם זאת רק דבר של מה בכך, משהו שבוער, משהו שנופל". 

שם התערוכה מושאל משמה של המסה הישרדות הגחליליות (Survivance des lucioles), מאת  הפילוסוף וההיסטוריון ז'ורז' דידי-הוברמן. חיבורו עוסק באופן שבו דימויים שורדים במרחבים של דיכוי וחורבן פשיסטי כמענה לרעיון שהעלה פייר פאולו פזוליני על היעלמות הגחליליות – אותן ישויות קטנות של אור בחשכה – כאנלוגיה לדעיכה אפוקליפטית. הטענה של דידי-הוברמן היא שהגחליליות לא נעלמו אלא נדחקו לשוליים, ועלינו לחדד את המבט כדי להבחין בהן. הדיון של דידי-הוברמן על דימויים כעקבות עשוי להוות מסגרת מרתקת להתבוננות בעבודותיהן של אתי שוורץ ורותי אגסי, שהדיאלוג ביניהן מתמקד בזירות חשוכות שאור גחלילי חושף אותן.

כפי שדידי-הוברמן מציע שהגחליליות לא נעלמו אלא רק התרחקו מאור הזרקורים, כך גם עבודותיהן של שוורץ ואגסי מעלות תחושה של ריחוק עדין, לכידה של אור או סוד, מבט שמבקש לשמר רגעים חמקמקים. שתי האמניות עוסקות בהישרדות, לא כזיכרון נוסטלגי, אלא כפעימות המבקשות להתגלות.

העבודות של שוורץ נדמות כרמזים להתרחשויות שהיו וטרם התפוגגו לחלוטין, משמרות עקבות, עדות להישרדות. אגסי חוקרת את הבלתי נראה, הדברים הנלכדים ברגע ומחליקים אל מעבר לנראה. היא מציבה דימויים המזכירים גחליליות – הבהובים של מציאות הממשיכה לרצד בתוך החשכה.

העבודות מוצבות בתערוכה בתוך מערכת של יחסים – דיאלוגים גלויים וסמויים.  הדימויים כמו לוחשים נבואות אפוקליפטיות ומצביעים על חשיבות הופעתם גם כשהם מטושטשים ומוסרים רק חלק, פרגמנט, מן האמת. די להם שיפציע מתוכם ולו אורה החמקמק של גחלילית. או אז, הצילום פועל כמטפורה לאבקה שחושפת טביעות אצבעות סמויות בזירת הפשע. הזירות המצולמות תחת ידן של שוורץ ואגסי אינן שואפות לשמש עדות למציאות אלא אמצעי לחשיפה של רסיסי טראומה מבעד לשכבות הלטנטיות שהצטברו בזיכרון. 

״הגחליליות״ של דידי-הוברמן מתקיימות במרחב של מחיקה וסכנה, כסמל לניצוצות של אור ותקווה במרחב המאיים על קיומן. הוא מצביע על הרגעים שהדימוי מתגלה בהם למרות הניסיון למחוק אותו, וקורא לנו ללמוד כיצד להתבונן מחדש – לזהות את מה שנדמה כהולך ונעלם ולהבין את חשיבות שרידותו. כך גם התצלומים בתערוכה – מצביעים על האופן שבו הדמיון מאיר את עינינו "באמצעות האופן שבו ה'פעם' פוגש את ה'עכשיו' שלנו ומשחרר קונסטלציות עשירות ב'עתיד'". חיבורים, דיאדות, הקשרים מתוך הלחמים בשני קולות. הפואטיקה של היום־יום; פרחי הרוע; גנים בוטניים; נייר אפייה שרוף; פוחלצים; טנק בדמדומים, שרק אחרי פיתוח סרט הצילום התגלה שנמצא שם; טביעות רגליים המופיעות ונעלמות באדים ואישה בורחת מבשורה בציור במוזיאון; טשטוש; מים עכורים; פלאש; דלת שהטפט שהודבק על גביה התקלף בצורת הר. סימנים, צלקות עדינות, פסלים במוזיאון, הדמיות של מה שאינו הדבר עצמו. פנומנולוגיה של חותמות חלודות; מסכת מוות ופסל של ידיים אלמוניות. 

העבודות מעלות התנגשויות המובילות אותנו אל מרחב ההיזכרות, אל המושג אפוריה (aporia), המופיע בדיאלוגים הסוקרטיים. אפוריה היא מצב של חוסר מוצא, של שאלה פתוחה, ההופך למרחב מתודי של למידה. האם אפשר ללמוד את מה שלא יודעים? כיצד ניתן לתפוס ידע חדש אם אין לנו דרך ראשונית לגשת אליו? אפוריה אינה מתארת קיפאון אלא השהיה פוריה, רגע שבו החיפוש והתהייה עצמם מייצרים ידע מתוך היזכרות. כפי שהדיאלוג הסוקרטי אינו מעניק תשובות סופיות אלא מפעיל מחשבה ביקורתית, כך גם הדיאלוג הצילומי בין אגסי לשוורץ אינו מתיימר להכריע, אלא לפתוח מרחב של התבוננות ושיחה.

לצד חללים המציגים את העבודות, אחד מחללי הגלריה הופך לחדר חושך פעיל, המהווה נדבך פדגוגי של התערוכה. בתוכו מוצגים שני מגדלים המקרינים דימויים של שתי האמניות – כמו עדות לאור הנמצא בתוך החושך, עדות לתהליך הבלתי נגמר של חשיפה, פיתוח והשתנות. החדר ישמש לא רק כחלל תצוגה, אלא כסדנה חיה במסגרת בית הספר לאמנות הקובייה, ובה ניתן יהיה ללמוד ולחוות את התהליך של פיתוח תמונות בצילום. הפעולה בחדר החושך היא מעבר ליישום שיטה טכנית, היא מרחב של גילוי איטי, של אלכימיה חזותית, המזכירה לנו כי הצילום אינו רק לכידה של מציאות, אלא מעשה פיזי של תרגום. 

התערוכה בוחנת את האפשרויות הצילומיות כמדיום וכמתודה חושית, הממשיכה לשאול כיצד אנו רואים; כיצד הפניית המבט אל השולי, אל היום־יומי ואל הרגעים המטושטשים מנכיחה פגיעוּת ואומץ חרישי לגעת במעמקים העכורים, לגעת בצלקת חלודה המוטבעת בחומר. פעם אחת במציאות ובפעם שנייה בעומק הנפש.